פיתרון בעיות בשיטה הבודהיסטית – הפועל ירושלים 

מאת הגולש אורי ספיר

בפוסט זה אנסה לפתור את הבעיה של הפועל ירושלים בצורה קצת שונה, דרך שיטת הבודהיזם. אני מתנצל מראש אם קיימים אי דיוקים כאלו ואחרים, בכל זאת זה צריך להתאים את הפיתרון לקבוצה ולא לאדם.

שלב ראשון– הכר בסבל על פי עקרונות הבודהיזם, האדם סובל תמיד ועל מנת לפתור את הסבל הוא צריך להודות בכך שהוא סובל.  בואו נכיר קצת את הסבל של ירושלים:

כבר באמצע העונה ראינו שהקבוצה חורקת. בתחילת העונה הייתה התלהבות מהניצחון על מכבי בגמר גביע ווינר ומהיכולת האישית הנהדרת של ג'רלס. ואולם,  ככל שהעונה התקדמה, התחלנו לזהות תסמינים של מה שאני מכנה "קפיצת גדילה בכיתה ו'"- בהתחלה הפועל הייתה גבוהה מאוד ביחס לשאר הקבוצות, אבל מה שהספיק לתחילת העונה לא הספיק להמשך ובעוד שהפועל נשארה באותו גובה מכיתה ו', שאר הקבוצות כבר עברו אותה בראש. היום אנו רואים שהפועל לא מאורגנת, שהיא עדיין מתבססת על יכולת אישית ממש כמו קבוצת קדם עונה. ג'רלס עדיין מכדרר 20 שניות בהתקפה, דייסון ואליהו לא יציבים, הלפרין לא יכול להחזיק משחק שלם, ג'נטילה הוא נטל התקפי והגנתי, והתרגילים פשוט לא זורמים.  אם עד עכשיו עוד אפשר היה להתעלם מזה כי הקבוצה ניצחה, לאחר ההפסד לנהריה והמהומות עם האוהדים, גם בהנהלת ירושלים יכולים להגיד בפה מלא: הקבוצה במשבר.

שלב שני– אתה הגורם היחיד לסבלך לאחר שהודינו במשבר, עכשיו הגיע הזמן להודות: אין את מי להאשים.

קודם כל, הסגל יקר יותר משל כל קבוצה בליגה פרט למכבי, ולכן הפסד בסדרה לנהריה בעלת סגל ברבע מחיר יהווה כישלון ללא שום תירוץ.

גם התירוץ "אנחנו מתרכזים רק באירופה" כבר לא תקף, העונה האירופית הסתיימה.  לכן כבר אי אפשר לומר שהקבוצה מתרכזת באירופה או שהלוח המשחקים צפוף מדי.

והכי חשוב: הפלייאוף התחיל, אין יותר לשם מה לשמור כוחות ואין יותר "הליגה לא משנה כלום", זה המאני טיים!

שלב שלישי– מציאת מקור הסבל. בבודהיזם מדובר על החומריות ועל הרצון הבלתי אפשרי להשגה, להגיע לסיפוק. בהפועל מדובר בדברים קצת שונים:

סגל הישראלים מצומצם. בר טימור הוא השחקן היחיד שאפשר לסמוך עליו בכל משחק מבין הישראלים. הישראלים הם הלב של כל קבוצה בישראל, כך היה בהפועל מאז ומעולם, סמל הקבוצה תמיד היה שחקן ישראלי. השנה הישראלים לא תורמים מספיק מקצועית ולא מקבלים כבוד מהמאמן.

מחויבות. ברבע האחרון של המשחק השני בסדרה נעשה מעשה שלא נעשה בהפועל כבר הרבה זמן: אחד מבעלי הקבוצה, אייל חומסקי, נעמד מאחורי הספסל והתחיל לצעוק על השחקנים. פרט לכך שהמעשה מעיד על עומק המשבר, הוא גם מעיד על כך שהשחקנים פשוט לא מספיק רוצים. שחקן שבאמת רוצה את הניצחון לא היה אומר לעיתונאים בסיום המשחק: "הם רצו יותר". מאמן מחויב באמת לא היה אומר: "מכבי פייבוריטים נגדנו". קבוצה שבאמת רוצה הייתה נותנת פייט ולוקחת את המשחק, ומאמן שבאמת רוצה לא היה מעלה שחקן שאינו בכושר משחק (ג'נטילה) גם בחמישים הפרש, אפילו אם הוא חבר טוב מאיטליה.

סדר. המשחק של ירושלים פשוט לא מסודר, זה לא הגיוני שקבוצה בעלת שלושה שחקני פנים מהטובים בארץ, תשחק בעיקר על הגארדים. לא הגיוני שגם לאחר עונה שלמה, הקבוצה עדיין נתקעת בכל כך הרבה התקפות.

ג'רלס ודייסון. אני מאמין שכאשר הפועל החתימו את ג'רלס ודייסון המחשבה הייתה על צמד שיכבוש את הליגה. בפועל מדובר בציוות רע מאוד שגורם למשחק להיתקע פעם אחר פעם. במשחק הראשון בארנה הבעייתיות של הצמד הזה באה לידי ביטוי בדקות החזרה של נהריה. במצב של עשר הפרש לטובת הפועל, הצמד הזה עלה למגרש ופשוט תקע את ההתקפה. חלק מההתקפות הסתיימו בסל של ג'רלס לאחר כדרור אינסופי וחלק באיבוד כדור של ג'רלס לאחר כדרור אינסופי. בסופו של דבר הקהל סובל מכך וגם הקבוצה. כמובן לא נשכח לג'רלס את הקאמבק כמה דקות אחרי, אבל בקאמבק הזה הוא שיחק יחד עם בר טימור ולא עם דייסון.

שלב רביעי ואחרון– התגברות על הסבל בשלב זה פשוט אנסה לפתור את הבעיות אחת אחת

הפתרון לבעיית הישראלים הוא בראש ובראשונה להביא עוד ישראלים. לכן  החזרת רפי מנקו מההשאלה הוא מהלך מובן מאליו. העונה הזאת לא התחילה בדיוק כפי שמנקו ציפה, לאחר שבעונה שעברה נחשב לעתיד של הקבוצה. השנה ציפו בקבוצה שמנקו יהיה שחקן רוטציה משמעותי. כמה חבל שהמאמן החדש פשוט לא ספר אותו. לאחר פתיחת עונה על הספסל הושאל השחקן להפועל אילת שם פתח בחמישייה ב 24 משחקים וקלע 7 נקודות למשחק ב 23 דקות.

בנוסף רצוי להביא רכש ישראלי משמעותי. הפועל ירושלים הביאה שני שחקני רכש ישראלים במהלך העונה. אבירם זליקוביץ', ששיחק רע מאוד במשחקים שבהם שיחק, וריצ'ארד האוול שהינו שחקן מצוין אבל לא מביא את המשמעות של ישראלי מקומי למגרש. כשאני כותב הבאת רכש ישראלי משמעותי, אני מתכוון לשחקן טוב עם נשמה. כמו כארם משעור שסיים העונה בממוצע דאבל דאבל, או תמיר בלאט שיכול להוסיף המון מעמדת הרכז על אף חוסר ניסיונו.

על מנת לחזור להיות החזון של אורי אלון: "הקבוצה עם הישראלים הטובים בליגה" הקבוצה חייבת מאמן ישראלי. פירוט בהמשך

על מנת לפתור את בעיית חוסר המחויבות צריכה הקבוצה קודם כל לדאוג לישראלים . ובכל זאת אפשר לארגן ערבי גאלה או מפגשים עם סמלי עבר של הקבוצה. אני מאמין שמפגש עם מאיר טפירו או עם הקהל יכול בהחלט להרים את הקבוצה.

על מנת לפתור את בעיית הסדר אני מאמין שהחלפת מאמן היא בלתי נמנעת. פיאנג'יאני כשל בכל התחומים: התרגילים לא שוטפים, הקבוצה לא מגובשת והכי חשוב, הקבוצה לא מנצחת. אני מאמין שהבאת מאמן ישראלי היא בגדר חובה. שרון דרוקר,  דן שמיר או עודד קטש. לא חסרים מאמנים ישראלים טובים שיכולים להחזיק קבוצה.

ולסיום על מנת לפתור את בעיית תקיעת ההתקפות של ג'רלס ודייסון קודם כל חייבים להודות: גם ג'רלס וגם דייסון פשוט לא מסוגלים לתפקד כרכזים, הם לא מוצלחים בזה ורצוי שלא יובילו כדור. כרגע מוביל הכדור הכי טוב בקבוצה לדעתי הוא בר טימור, אם יצליחו להביא לקבוצה את טמיר בלאט הבעיה ככל הנראה תיפתר. אבל אם לא יצליחו להביאו הייתי מנסה ללכת על קיצ'ן או רכז אחר שידע לנצל את סטודאמייר, אליהו והאוול נכון.

לסיכום: לאחר שתשתמש בשיטה הבודהיסטית, הפועל ירושלים אמורה להגיע לשלב הנירוואנה: למצב של אושר והתנתקות מחומריות, אני מקווה בכל לבי שלא יעשה מעשה התנתקות כללי בקבוצה ושהשלד יישאר כי רק ככה נוצרות מסורות.